אחרי הקבורה

לאחר תפילת אל מלא רחמים מניחים המשתתפים בהלויה אבן קטנה על הקבר, מנהג זה בא להראות שזכרו של המת נשאר חקוק בלבות האנשים, וקברו נפקד, ולאחר מכן מבקשים ממנו מחילה:

לזכר:

"פלוני בן פלוני ופלונית אנו מבקשים ממך מחילה, ואפשר שלא עשינו לפי כבודך, אבל עשינו הכל כמנהג ארצינו הקדושה. היה מליץ יושר עבור כל ישראל. לך בשלום ותנוח על משכבך בשלום, ותעמד לגורלך לקץ הימין".

לנקבה:

פלונית בת פלוני ופלונית אנו מבקשים ממך מחילה, ואפשר שלא עשינו לפי כבודך, אבל עשינו הכל כמנהג ארצינו הקדושה. היי מליצת יושר עבור כל ישראל. לכי בשלום ותנוחי על משכבך בשלום, ותעמדי לגורלך לקץ הימין".

בהלוויה צבאית אומר את בקשת המחילה הרב הצבאי, או אחר מאנשי ה"חברא-קדישא" הצבאית, שיטפלו בנפטר:

לחייל:

פלוני בן פלוני למשפחת פלונית בשם הרבנות הצבאית והחברא-קדישא ובשם קרוביך, מפקדיך חבריך וידידיה אשר באו לחלוק לך את הכבוד האחרון, הנני מבקש ממך מחילה וסליחה. כל מה שעשינו היה לכבודך כפי מסורת ישראל וכמנהג ארצנו הקדושה – ואתה לך בשלום ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין. וחיים ושלום יהיו לנו ולכל ישראל עד עולם אמן.

לחיילת:

פלונית בת פלונית למשפחת פלונית בשם הרבנות הצבאית והחברא-קדישא ושם קרוביך, מפקדיך, וידידך אשר באו לחלוק לך את הכבוד האחרון. הנני מבקש ממך מחילה וסליחה. כל מה שעשינו היה לכבודך כפי מסורת ישראל וכמנהג ארצנו הקדושה. ואת לכי בשלום ותנוחי ותעמדי לגורלך לקץ הימין. וחיים ושלום יהיו לנו ולכל ישראל עד עולם. אמן.

הספד:

נוהגים להספיד את הנפטר ליד הקבר ולהזכיר את שבחו ומעלותיו, ולהעלות קווים לדמותו.

ההלכה גורסת כי אסור למעט בהספד, ומותר אפילו "להוסיף" מעט על מעלותיו. יחד עם זאת, ברור שאין להפריז יתר על המידה, ולהגזים מעבר לפרופורציות המתאימות.

התורה מספרת על אברהם, שבא "לספד לשרה ולבכתה".

במקרה שאדם הורה לפני מותו, שימנעו מלהספיד אותו – יש לקיים את רצונו.

בראש-חודש, ימי החנוכה ופורים, כל חודש ניסן וחודש תשרי, ושלושה-עשר הימים הראשונים של חודש סיוון נוהגים להמנע מהספד.

הקפות:

בירושלים נהוג לערוך "הקפות" סביב הנפטר, קודם שהוטמנה הגופה בקבר. מנהג זה מקיימים רק בימים בהם אומרים "תחנון", אך לא בשעות הלילה.

איש ה"חברה קדישא" המשמש כחזן נוטל שבע מטבעות מכסף או נחושת ומניח אותן על גופת הנפטר, המלווים סובבים את הגופה שבע פעמים לצד ימין כשבכל הקפה נאמר פסוק אחר.

מנהג ההקפות שאוב מתורת הקבלה.

"שורה - ניחום אבלים"

לאחר הקבורה עומדים הגברים שבין המלווים בשתי שורות מקבילות, זו מול זו, לקראת היציאה מבית העלמין, רצוי להשתדל שבכל שורה יהיו לפחות חמישה אנשים. האבלים חולצים את נעליהם, ועוברים בסך, בין שתי השורות. בחול המועד אין נוהגים לחלוץ הנעליים.

המלווים העומדים בשורה, מנחמים את האבלים, ואומרים: המקום ינחמך (ינחמכם) בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיף (לרבים תוסיפו) לדאבה עוד.

מנהגים נוספים

כשעוזבים את מקום הקבר רצוי לחזור בדרך שונה מן הדרך בה באו:

נוהגים להאריך מעט את הדרך בחזרה מן הקבר, כדי לסמל את הצער שבפרדה מן המת.

יש נוהגים לתלוש מעט עפר עם עשב, וזורקים אותו לאחורי הגב, תוך כדי אמירת הפסוק: "זכור כי עפר אנחנו, ויציצו מעיר כעשב הארץ" (תהילים עב, טז).

לאחר מכן חייבים האבלים והמלווים בנטילת ידיים, רוחצים כל יד שלוש פעמים. נוהגים לא להעביר את הכלי לנטילת ידיים מאדם לאדם אלא מניחים אותו, ואדם אחר נוטלו. כמו כן נוהגים להמנע מניגוב הידיים, כביטוי לצער וליגון, ולרצון להמנע מהפרדה מן הנפטר. המים נוטפים מהיד, מזכירים לנו את הנפטר.